יצרתי את הפסטיבל  לכבודה  של הראלי כשהיא הייתה בת שתיים עשרה. אמנם לא זכינו לחגוג ולהתחבר יחד בפסטיבל (זה לקח לי זמן עד שאזרתי אומץ לעזוב הכל –  להתפטר ממשרד החינוך ולהתמסר למיזם). אך היא הייתה שותפה לדרך וליצירה עוד כשהפסטיבל היה בראשיתי, בגדר פנטזיה.

הראלי ואני מאוד מחוברות, התייעצתי איתה ודייקתי דרכה את המודל של הפסטיבל. 

אחת האהבות הכי גדולות שלה היא צילום. היא צלמת הבית של הפסטיבל, היא צילמה ונצרה במצלמה שלה מהמחזור הראשון, אלפי אימהות ובנות ואין ספור רגעים קסומים של אושר ושל חיבורים.  

אנחנו פאוור קאפל, היא חולקת איתי את רגעי ה"היי" בפסטיבלים ויחד אנו חוות גם את האתגרים הכרוכים בליצור ולתפעל מיזם יש מאין  (עבודה סזיפית מאחרי הקלעים) 

לאחר שסיימה תואר הראשון בפסיכולוגיה היא מנהלת את הפסטיבל במקצועיות והיום היא עמוד התווך של הפסטיבל. 

אהבת חיי, המחוברת הפרטית שלי