אימא. אימא שלי...

אימא. אימא שלי...

הצלחתי להגשים את הפסטיבל בזכות – אימא שלי.
הפסטיבל מתקיים בזכותה ומוקדש לזכרה של אימי רינה בן צבי, אהובת נפשי.

אימא שלי נפטרה בפתאומיות והיא רק בת שישים וארבע, כשהיא שכבה במחלקת טיפול נמרץ על ערש דווי, אני זוכרת את המחשבות המוזרות שעברו לי בראש…כל כך חבל שחוויתי גם רגשות לא נעימים בחיי, של כאב, תסכול, כעס, חוסר ביטחון, כמה חבל שלא היה לי את השכל  להיות פשוט מאושרת כל הזמן, רק בזכות העובדה שאימא שלי הייתה בחיים, איתי, לצדי ?! …

עברה לי גם מחשבה מוזרה… האם אפשר להיות מאושרת רטרואקטיבית?

אהבתי את אימא אהבת נפש, הייתי מחוברת אליה בכל נימי נפשי מאז שנולדתי, היא הייתה אימא מהסוג הלביאתי, האהבה שלה לאחיי, להראלי בתי ואליי הייתה אהבה לא רק ללא תנאי, אלא אהבה שאין לה התחלה ואין לה קצה.  אימא הייתה כל כך נוכחת בחיי, הקשר שלנו הי כל כך בטוח, כל כך מובן מאליו. הנשים במשפחה שלנו חיות עד גיל מופלג, לא עלה על דעתי שייגזר עלינו להיפרד כשהיא כל כך צעירה, במהירות, בפתאומיות.

כשהיא נפטרה, החיים שלי נחצו לשניים.

אני זוכרת מה הרגשתי ומה אמרתי לה כשספדתי לה… "כל מי שאני, וכל מי שעוד אהיה זה בזכותך!".

בימיה האחרונים עלתה גם בבהירות התובנה, שהייעוד שלי יהיה קשור ביחסי אימהות ובנות. לא ידעתי מה ואיך, אבל היה לי ברור שזה מה שאני רוצה.

אחרי שהיא נפטרה, השמחה הצטופפה והתכווצה, עצב עמוק תפס את מקומה. הרגשתי כמו ילדה קטנה שאימא שלה הלכה לאיבוד, אבודה, תלושה, לא שייכת והכי לא מחוברת. לא היו בי כוחות ואנרגיות לכן נטשתי את עולם ההפקות והתקשורת,  עלה בי רצון עז לעבוד עם נערות בסיכון. הייתי רכזת פרויקטים במרכז חירום לנערות.  היה לי חיבור מעולה איתן למרות שלא היה לי ניסיון טיפולי ושום כלים מקצועיים.  באתי אליהן פשוט באהבה והן למעשה עזרו לי להתגבר, הן תדלקו אותי באהבה בעשרות מונים בחזרה.

הבת שלי הראלי הייתה בת עשר כשאימי נפטרה, ורק אלוהים יודע כמה אימא הייתה (עוד יותר) חסרה לי בהכנות לבת המצווה שלה. היה לי חשוב להפיק להראלי אירוע בת מצווה חגיגי, שמח, מכונן, משמעותי.  פתאום הבנתי לראשונה שבעצם הבת מצווש המפורסמת בעצם ריקה מתוכן, הבנתי שאת כל התכנים, הערכים והמשמעות עליי ליצור ולהמציא לבד

יחד עם זאת,  היה לי מאוד ברור מה חשוב באמת מה צריך להיות בחוויה מכוננת כזאת

ואז …הכול התבהר והתחבר – כל החתיכות של הפאזל הסתדרו במקומן, הבנתי שהייעוד שלי לייסד את פסטיבל מחוברות

כשיצאתי לדרך הייתי בטוחה שעיקר ההשקעה, המאמץ והמשאבים יהיו בהמצאת הקונספט, ביצירת הפסטיבל, לא תיארתי לעצמי שהמסע להגשמה יהיה כל כך ארוך סיזיפי ומלא פיתולים ומהמורות.  למדתי תוך כדי תנועה שזה ממש לא מספיק שיש מיזם טוב ואפילו לא פסטיבל שהאימהות והבנות אומרות שזאת החוויה הכי גדולה שחוו בחיים !  האתגר בפסטיבל (ובכל עסק), הוא להעלות אותו לתודעה הציבורית, וזה וואחד אתגר שכרוך בהרבה מאוד כסף, השקעה ועבודה מטורפת מסביב לשעון, של ניהול תפעול, פרסום, מכירות ועוד

האג'נדה שלי מאז ומתמיד חברתית, לכן באופן טבעי  לאחר הצלחת הפסטיבל הראשון עניינתי מנכ"ל של  עמותה חברתית מבוססת, הוא מאוד התרשם מהפסטיבל ומהפוטנציאל שלו. החלטנו שהעמותה תהיה הבית של מחוברות, הייתי מנהלת פרויקט ארבעה וחצי חודשים. מהר מאוד הוא הבין בכמה השקעה והוצאות מיזם חדש כרוך והחליט לוותר.

עמדתי לבד בצומת דרכים, הייתי צריכה לקבל החלטה, האם לוותר על מיזם חיי או להמשיך בנחישות. התחושות היו אמביוולנטיות…

מצד אחד  איזו התרגשות ! הצלחתי לתרגם את הפנטזיה שלי למציאות, להמציא ולפצח מודל !  הפסטיבל מרגש, נוגע, מחבר, נותן מענה איכותי ומשמעותי לצורך של אימהות ובנות לוואקום הקיים, יוהו !

מצד שני איזה פחד אלוהים !  אני יזמית ויוצרת תוכן, אני מבינה שאם אני רוצה שזה יצליח ובגדול זה לא מספיק !  כדי להמשיך צריך להשקיע בכל כך הרבה דברים נוספים מעבר לפסטיבל, צריך כישורים ויכולות בתחומים שהם לא תחום המומחיות שלי. הבנתי גם שיש צורך בהשקעה כספית עצומה, הבנתי גם עוד דבר,  שמונים אחוז מההשקעה והעבודה הן  ב"מסביב" בתפעול, רק עשרים אחוז מההשקעה היא בפסטיבל עצמו !  (מסתבר אגב שבכל עסק / מיזם)

אף אחד לא סיפר לי את זה כשיצאתי לדרך היזמות הלא נודעת, והאמת, טוב שלא ידעתי את כובד האחריות והשקעה

אחרי שהעמותה החברתית נטשה את מחוברות ,כבר ידעתי במה פסטיבל כזה כרוך והייתי צריכה לקבל החלטה גורלית,  לוותר או להמשיך לבד…

איזו התרגשות ! איזה פחד !

ב"מקרה" באותה תקופה (הדתיים אומרים שאים קוראים את המילה מקרה הפוך זה ה' רקם), הצלחנו אחיי ואני למכור את הבית של אימא, קיבלתי ירושה של כמה מאות אלפי שקלים, וזה מה שאפשר לי להחליט שאני בפנים – Im All In, ולשים את כל הז'טונים שהיו לי על הפסטיבל !

השקעתי במיזם את כל הירושה שקיבלתי ממנה, כך שלמעשה הפסטיבל מתגשם בזכותה

בזכות אימא שלי כל כך הרבה אימהות ובנות זוכות לחוות את החוויה של מחוברות. אימהות ובנות רבות אמרו לצוות ולי, כתבו לנו בפרטי וברשתות, שבזכות מחוברות הן זכו להכיר אחת את השנייה מחדש !   שהחוויה המכוננת והחד פעמית הזו, קרבה ביניהן, שיבחה ושינתה להן את הקשר, והשאירה חותם על ליבן  לנצח !

אימא שלי למרות שהיא לא איתי פיזית, היא תמיד איתי, היא חיה בקודש הקודשים של חדרי ליבי,

קרלוס גולדוני, הסופר האיטלקי בן המאה ה 18 אמר:

"כל מי שדמותו נשארת חקוקה בילדיו, אינו מת אלא למחצה"

פסטיבל מחוברות מוקדש באהבת נצח ובגעגוע אינסופי לזכרה של רינה בן צבי, האימא שלי, האימא של מחוברות

שמיר אלבז ידידי, הוא  במאי, צלם ועורך, יצר פרויקט מופלא בשם מונובלוג, הציע לי לפני כמה שנים ליצור מונובלוג אסוציאטיבי משלי בכל נושא שאבחר, באופן טבעי בחרתי באימא שלי, בקשר המיוחד שלנו, בתובנות שעלו בעקבות מותה ועל החיים.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן