בנימה אישית, הייתי קשורה לאימי בכל נימי נשמתי. היה לנו קשר מיוחד, וקרוב מאוד. אומרים שמאוחרי גבר מצליח עומדת אישה ומאחורי כל אישה – עומדת אימא שלה.. במקרה שלי  הקלישאה לגמרי נכונה. 

היא הייתה עמוד האש הפרטי שלי, לאהבה שלה לא הייתה התחלה ולא קצה. היא הייתה האימא הכי טובה שיכולתי לבקש. 

אמא נפטרה בפתאומיות כשהראל הייתה רק בת עשר. היא הייתה גננת מיתולוגית שאהבה מאוד ילדים.  הראל הייתה אהובת נפשה.  להראלי ולי היה קשר נדיר, עמוק ומיוחד. איתה. אנחנו חסרות אותה ומתגעגעות אליה מאוד מאוד.

לאחר הפסטיבל הראשון המיתולוגי, כשראיתי את דמעות ההתרגשות של האימהות והבנות, הבנתי שיש לנו את זה!  יחד עם זה הבנתי באחת  שעיקר ההשקעה והמאמץ הוא לא רק ביצירת המודל והחוויה, אלא -כמו בכל עסק – בפרסום, שיווק, מכירות, תפעול וכו. 

התחושות בסוף הפסטיבל הראשון היו אמביוולנטיות:  מצד אחד איזה  אושר עילאי!  "יוהו –  יש לנו את זה"!,  ומצד שני "איזה  פחד!" הבנה באיזו השקעה הכלכלית העצומה הכרוכה במיזם. 

לא ידעתי מה לעשות ואז כאילו משמיים בעיתוי מדויק, אחרי שנתיים של ניסיונות כושלים למכור את ביתה של אימא הצלחנו. קיבלתי את חלקי וזה הרגיש כמו סימן ממנה – שלא אוותר. כאילו היא נתנה לי את ברכת הדרך להמשיך 

כשספדתי לה אמרתי, ואני עדיין מתכוונת לכל מילה 

כל מי שאני וכל מי שעוד אהיה – בזכותה  ♥